Search
  • giladmargalit2

ל"ג בעומר – הילולת הרשב"י – מירון


השנה, אחרי לא מעט שנים של תסכול ומירמור על התופעה ההולכת ומיתעצמת במחוזותינו, על הפסטיבל הגדול בתרבות הפסטיבלים הישראלי, החלטתי לפגוש את הדרקון השואג בקולי קולות ממערב לביתי הצנוע בקדיתא, לרגלי הר מירון העתיק והירוק. יצאתי עם שחר ובליבי שאלות: הכיצד אותו אור גדול ,אשר כך אומרים יודעי דבר, תורגם לשפתינו ממש כאן במערה ליד קדיתא ליפני מאות רבות של שנים, הפך לאירוע התרבותי הזה אשר כמיליון איש ואישה נוהרים אליו מכל קצוות תבל? מה קורה שם בתודעתם, בלבבותיהם ובכוונותיהם של אותם אנשים? על שם מה כל הרעש והצילצולים הללו? מדוע להשקיע עשרות מיליוני שקלים כל שנה באירוע של יממה, באחד האזורים העניים של הפריפריה בארץ, כשהיה ניתן להשקיע את הכספים הללו לטובת טיפוח המהות שלשמה מתכנסים ההמונים, רק בדרכים הרבה יותר בנות קיימא ומתמשכות? ומה בכלל ההבדלים בין פסטיבל טראנס, התכנסות ריינבו, אירוע ניו אייג' רוחני, חגיגות יום העצמאות, הפגנה בכיכר רבין, שוק הומה אדם וההילולה המדוברת...?

ארזתי את שאלותי עם בקבוק מים ותפוח ודהרתי על אופני הותיקות והטובות במורד ההר אל עבר ההמון, פתוח למה שאפגוש. וכך היה:

לאחר דקות ארוכות של השתאות ותדהמה מהסצנה הפסטיבלית, מההמונים, מהדוכנים הצעקניים הזועקים לצדק וצדקות, משלטי החוצות העצומים המבטיחים ישועות, ממסכי הוידאו המקרינים רבנים חמורי סבר המנופפים בידיהם ומכריזים על בוא המשיח ומערימות הזבל האדירות הנערמות מכל עבר...לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לפגוש את עיניהם של אחדים מהצועדים והמוכרים. הזמנה להיפגש, לשוחח, לנשום בתוך ההמולה. שוחחתי במשך דקות ארוכות עם נציג מחסידות אשל"ג, עם מוכר דיסקים צעיר וחביב, עם חקלאי דתי מהאזור (אשר גם הגיע עם אופניו), ועם חבר ותיק ויקר שאותו לא פגשתי כבר שנים. עם כולם, ניסיתי לפענח את שאלותי ולכל אחד היה את זווית ראייתו וחוויתו האישיים אשר עזרו לי להבין מדוע הם כאן עכשיו... כמוני. כשהגעתי לקבר נידחקתי בינות המוני חרדים דחוסים בין כתלי רחבת אבן עתיקה, רוקדים ומקפצים, שרים ומתפללים בקולי קולות לצלילי מוסיקה מחרישת אוזניים. אפילו שם הצלחתי לפגוש מבטים של כמה אנשים אשר זיהו את התבוננותי בחיוך. חזרתי עם אופני לקדיתא וישבתי לשיחה ארוכה עם אחד מותיקי המקום, חוזר בתשובה אשר היה עסוק בבניית קיר אבנים מסותתות. גם הוא נתן לי מתובנותיו המורכבות לגבי האירוע. חזרתי הביתה כשבליבי ובמוחי עוד יותר שאלות מתשובות.

האם אני באמת מוכן להתרחב ולנסות להכיל את עומק המידע והחוויות בזמן ובמרחב מתוך מה ששמעתי וחוויתי? האם אני מסוגל לקבל שיש מגוון גדול של רמות התפתחות, תפיסות עולם, וחוויות אישיות וקולקטיביות אשר מסתתרות מתחת למעטה הצעקני של אירוע כזה? האם אני מסוגל לוותר, אפילו לכמה רגעים על דרכי השיפוט האוטומטיות שלי, הדנות לזכות או חובה מתוך ההבנה המצומצמת האישית שלי את "המציאות", את מה טוב ורע? לוותר, ולהעז לפגוש את האחר, את הפרט אשר בראייה מטושטשת נמהל בזרם ההמונים, אך אם רק אתמקד לרגע, אם רק אעז להיפגש, אמצא עולם שלם מופלא, בדיוק כמו שלי, רק אחר. האם אני מוכן?

בעידן שבו כל הדברים מקצינים במהירות, בעוצמה ובגודל, קל לשפוט על פי מגמת הכלל. לנקוט דעה נחרצת לחיוב או שלילה, להכליל תנועה חברתית כטובה או רעה, להפוך את ההמון לחבר או אויב, לקחת צד במלחמת העולם השלישית, המלחמה הפוסט מודרנית של הכל בכל.

אך בחוויה שלי היום נמצאה אמת צנועה, רגעית ועמוקה, במפגש האישי הנוכח, הכנה, השקוף, הפתוח, המישיר מבט ללא התנשאות או רתיעה - בין אדם לאדם. ברגעי המפגשים הללו שם בהילולה, בין ההמונים הדוהרים, המוסיקה הרועשת, הזוהמה הנישאת ברוח וריחות המזון המהיר וביוב מתקני השירותים הניידים, מצאתי שקט ונוכחות עוצמתיים, אשר לעיתים אפילו במקומות הטבעיים והשלווים ביותר אליהן אני נמלט מעולם האדם, אני מתקשה למצוא בתוכי.

מי ייתן ואדע שקט זה בכל מעשי.


0 views

 created with Wix.com

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now