Search
  • giladmargalit2

אהבה בימי קורונה -מסקנות ביניים והתבוננות בתופעות מגיחות- סקירה מהשוליים הפוריים

Updated: Apr 13

17.3.2020

מסקנות ביניים והתבוננות בתופעות מגיחות, אמיתיות יותר ופחות...

סיקור מהשוליים הפוריים

עד ליפני רגע, היה ניראה שמשבר האקלים הגלובלי יכול באמת לזעזע את האנושות וליצור שינויים מרחיקי לכת בחיינו. יצאנו לשם כך למחות ברחובות, התכנסנו בפגישות חמורות סבר, ותכננו תכניות מרחיקות לכת. האמנו שאולי יום יבוא והמנהיגים יקשיבו וההמונים ישתפו פעולה.


אבל האדם מתכנן ואלוהים מתגלגל מצחוק.

וירוס שפעת מיקרוסקופי אחד הצליח בכמה שבועות לשנות את מה שאלפי מחאות אקלים לא היו משיגות גם עוד 20 שנה, לפחות לזמן מה.. מספיק זמן בשביל לחוות ולהרהר "מה אם" היינו באמת חיים ככה, אבל רק בלי הפחד והחרדה...


20 שנה ניסיתי לשכנע את מיטב חברי ומשפחתי ואת הציבור הרחב שזה יכול להיות רעיון טוב לחזור לחיות בפשטות, בקהילתיות, בקנה מידה קטן, במקומיות.. לגדל קצת ילדים ואוכל, להתמקד בשפיות, לטפח חיוביות מפוקחת וללמוד את הדרכים המוכחות והטובות לחיות. זה לא ממש תפס בתוך הפסטיבל הגלובלי הגדול של העשור האחרון, אבל עדיין לא מעט מאיתנו ניסו באומץ לשחות נגד הזרם ולבחור בפשטות...


לפתע הגיח הנגיף והשאיר את כולם בבית ופתאום ממש כיף כאן בשכונה, וכל מה שניסיתי לשכנע במשך שנים קורה כמו קסם מעצמו... לפחות לעת עתה.. מספיק בשביל לעצור, לחוות ולהרהר "מה אם" היינו באמת חיים ככה, רק בלי המאניה דיפרסיה, ועם קצת יותר ביטחון קיומי יציב...


בואו נעצור רגע ונחשוב כמה דברים אמיתיים, "טובים ורעים" כאחד, קרו לנו מאז שהתחיל  הבלאגן... נשחק רגע במשחק החביב עלי: "מה אם..?"


...מישהו היה יודע בכלל שיש "מגיפה", "סגר", "איסור להתכנס" ועוד כל מיני גזרות ואיומים איומים – לולא היינו מחוברים בווריד לווטסאפ ולאינטרנט? הרי היינו פשוט ממשיכים לחיות את חיינו.. כי בפועל, דבר לא באמת השתנה במציאות הקיומית של החיים של רובינו (כמו שהיה בעבר במגיפות אמיתיות אשר השפיעו באופן קיומי ממשי על חיי רוב האזרחים). במקביל, אני כן רואה, רוב חיי, אין ספור אנשים מהלכים חיים-מתים, חולים, תלושים, מפוחדים, מלאים באשליות וגחמות, ומזיקים לעצמם ולסביבה. זו המגיפה האמיתית. והיא כמובן בראש ובראשונה בתודעה הקולקטיבית שלנו, אותה תודעה אשר מופעלת מהאיום הנוכחי מתוך טראומה קולקטיבית עתיקת יומין – הזיכרון של המגפות והתחלואים אשר קטלו רבים לאורך ההיסטוריה האנושית. מי שמפיק את פסטיבל הקורונה הזה בוודאי למד כמה שיעורים בסיסיים בהיסטוריה ופסיכולוגיה. לא משהו עמוק ומסובך מידי.. אבל מספיק בשביל לתעתע ולשלוט בחצי המין האנושי (לפחות) בהניף יד כרגע.

באווירת פורים של "ונהפוך הוא" אפשר להביט על זה מעוד זוית: איך החיים "הנורמליים" שלנו מנוהלים באופן כרוני ע"י דברים לא אמיתיים, לא ממשיים, לא הגיוניים, לא מחוברים: כשבראשם זה כמובן "המידע" של "המומחים" וגחמותיהם של הפוליטיקאים, הכלכלנים, הטכנוקרטים ושאר אילו אשר החליטו שהם צריכים להוביל את העדר האנושי אחר מאווייהם. רובינו משתרכים אחריהם כבולים בשרשרת ארוכה וכבדה וצועדים כמו בהמות משא במצעד האיוולת הגדול. אשליית החופש והחירות האנושית מוקרנת לנו בתוך הרטיות של גוגל ובחסות דיסני ועמיתיו - מוכרי הדמיונות הגדולים.


בפועל, המחלה האמיתית שמאיימת על הקיום האנושי שלנו היא הנורמליזציה הכרונית של אי-השפיות בחיינו. התופעה הנוכחית של הפאניקה, החרדה, והתגובות הציבוריות על שלל הדרן ושפלותן הן בסה"כ הגברה גרוטסקית של המצב הנורמלי. מכיוון שאנחנו מכורים קשות לדרמות ואירועי שיא וקיצון (אשר הולכים ומקצינים ולכן איתם עולה גם רף הנורמליזציה של אי-השפיות), אי אפשר באמת להיות מופתעים מהדרמה הנוכחית ועוצמתה. וכמו שזה ניראה, זה רק ימשיך ויחריף עם כל גל צונמי אשר יגיח ממעמקי האוקיאנוס המזוהם של התודעה הקולקטיבית. יש כאלו שכבר יודעים לגלוש את הגלים הללו, ויש את אילו מאתנו שצוללים מתחתם. הרוב פשוט ניסחף, מעורבל ונחבט, ולרוב גם טובע. הקורונה והשלכותיה הן אפילו לא חזרה גנרלית לקראת ההצגה האמיתית. הן בקושי תרגול ובעיקר הסחת דעת מהאיומים האמיתיים שמתחוללים סביבנו ובתוכינו. שריפות ושיטפונות הענק אשר מזעזעות מדינות שלמות הן דוגמא אחת מיני רבות להתמודדויות אמיתיות, תזכורות על "מכות מצריים" אשר מגיחות מכל עבר.


והנה, באופן פלאי כמעט, פסטיבל הקורונה נתן לנו הזדמנות לעצור לרגע את המירוץ למיליון ולשאול "מה אם" באמת היו נילקחים מאיתנו כל המערכות שאנחנו כל כך תלויים בהן. לא רק נייר הטואלט שבמחסור בסופרמרקטים ואפילו חופש התנועה לכמה שבועות, אלא באמת כל מערכות החיים שהורגלנו אליהם: המזון, המים, התחבורה, התקשורת, הכסף, הרפואה. פתאום אנחנו יכולים לחוות בבירור את ההדדיות, המערכתיות והקשרים המורכבים, העדינים והשברירים שיש בין כל הדברים בחיינו, בין כולנו, בין חיידק אחד קטן בסין לבין מדינה אחת קטנה שמשתגעת על חופי הים התיכון, בין כנפי פרפר אחד בהונולולו לבין סופת הוריקן בחופי הודו. הכל כמובן קשור.


וכך, ברגע של שפיות זמנית, אנחנו יכולים לשאול את עצמינו את השאלה הניצחית: מה הכי חשוב באמת? ומתוך כך מושלות זאת אחר זאת החרדה, ההתמכרויות, הציניות, ההתלהמות, הצייתנות, האשליות, המאבקים והפאניקה הקיומית.


הלב ניפתח לאין ספור האפשרויות המופלאות, הצבעוניות והמרגשות שנקראות: חיים. באמת.


תנו לחיים לחיות

167 views

Recent Posts

See All

זמן לחזור הביתה

כשהכל סוער בחוץ זה זמן לחזור הביתה כשאין מה לחפש שם מעבר לים זה זמן לחזור הביתה טיפסנו גבוה חיפשנו רחוק עפנו לכל עבר במרחב ובזמן אבל עכשיו, זה זמן לחזור הביתה ראשית אל הלב שניסגר אבל תמיד יודע את האמת

לסעוד את המוכר - ליילד את הבלתי ידוע

בחיי הקצרים זכיתי לחוות כמה מצבים אנושיים אשר עוזרים לי לראות את מצבינו הקולקטיבי הנוכחי באור מיוחד: הראשון הוא מוות. סבי ז"ל, היה ניצול שואה ואדם אשר על קברו עמדו רבים ואמרו שמעולם לא חוו אותו כועס א

מפסגת הפסגות

מפסגת הפסגות נוכל לראות את כל שטיפסנו את כל שכבשנו את כל שיצרנו את הדרכים שעברנו שתויים בשכרון הגבהים מוצפים בשכרון המאמצים נישאים על זרי ההצלחות אנחנו מצביעים על עוד פסגות באופק האשליות אך כוחותינו א

 created with Wix.com

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now